המערכת הפוליטית האמריקאית מעלה הילוך לקראת הבחירות לנשיאות בנובמבר 2016. זה הזמן לבחון קצת את הדמוגרפיה של ארה"ב, שהולכת ומשתנה בעשורים האחרונים ובשנים האחרונות ביתר שאת, את ההשפעה שלה על הפוליטיקה ולאבחן את הלך הרוח לקראת הבחירות הקרבות.
נתחיל קצת מסטטיסטיקה של ההצבעות בערים הגדולות. בישראל תל אביב היא עיר שזוכה לשמות וכינויים (בין השאר "בועה") בשל היותה עיר שהמצביעים בה הרבה יותר שמאלנים מכלל האוכלוסיה. מעניין מאוד לראות את אחת מהערים הגדולות בעולם, ניו יורק, ואת דפוסי ההצבעה בעיר הזו. מאז 1924, לא ניצח בעיר מועמד רפובליקני בבחירות לנשיאות, ועדיין, תוצאות ההצבעה בעיר בבחירות לנשיאות ב-2012 היו יוצאות דופן. ברק אובמה והמפלגה הדמוקרטית זכו בתפוח הגדול לתמיכה של 81.19% מהמצביעים, מספר בלתי נתפס לעיר של 2.5 מיליון מצביעים (בניו יורק כ-8 מיליון תושבים אך אחוז ההצבעה בארה"ב הינו נמוך יחסית) בעוד רומני הרפובליקני זכה לתמיכה כמעט מגוחכת למועמד לנשיאות בעיר כזו גדולה, פחות מ-18% מהקולות. גם בלוס אנג'לס ובשיקגו זכה אובמה לרוב מוחץ אך קטן יותר, של 70%. אחזור לפילוח ההצבעה בערים הגדולות בארה"ב לאחר מכן.
כשניגשים לפילוח הראשוני של ההצבעה בבחירות לנשיאות ארה"ב לאורך השנים, צריכים לחלק את המצביעים לפי שלוש אידיאולוגיות - ליברלים, מתונים/מרכז (Moderates) וקונסרבטיבים.
להלן טבלה המראה את הפילוח של אזרחי ארה"ב לפי אידיאולוגיה במשך השנים. המספרים מייצגים אחוזים.
כפי שנוכל לראות בטבלה, הקבוצה של האנשים המגדירים עצמם כליברלים הולכת וגדלה. אם בבחירות לנשיאות של 1976 (פורד נגד קרטר), רק 14% מהמצביעים הגדירו עצמם כליברלים, 50% מרכז ו-35% קונסרבטיבים, בבחירות לנשיאות האחרונות, של 2012 (אובמה-רומני), 25% מהמצביעים, 1 מכל 4, הגדירו עצמם כליברלים, המצביעים המגדירים עצמם מרכז - עדיין הקבוצה הגדולה ביותר אך רק 40%, והקבוצה השמרנית, של האנשים המגדירים את עצמם כקונסרבטיבים, נותרה בערך באותו סדר גודל (36% ב-1976, 35% ב-2012). הליברלים מצביעים כמעט באופן מוחלט למפלגה הדמוקרטית (86% ב-2012), בעוד מצביעי המרכז נוטים לדמוקרטים בכ-10%-15% (41%-56% לדמוקרטים ב-2012). ככל שהקבוצה הליברלית הולכת וגדלה על חשבון המרכז, כך גדלה התמיכה במפלגה הדמוקרטית, כי בעוד בקבוצת המרכז הרפובליקנים זוכים לכ-40% תמיכה לפחות בכל מערכת בחירות, בקרב הליברלים הרפובליקנים מגרדים כ-10% תמיכה. כלומר, הליברליזציה של חלק נכבד מהאמריקאים (שנובעת ככל הנראה מן המודרניזציה ומן הפתיחות שהולכת וגדלה כלפי להט"ב, זרים ועוד), מחזקת באופן חד-משמעי את המפלגה הדמוקרטית.
עוד דבר שמאוד משפיע על הפוליטיקה האמריקאית הוא השינוי הדמוגרפי-אתני. להלן טבלה המציגה את הפילוח של אזרחי ארה"ב לפי גזעים (Races) במשך השנים.
כפי שנוכל לראות, חלקם של הלבנים באוכלוסיה הולך וקטן בצורה משמעותית עם השנים. ב-1976 89% מהאמריקאים היו לבנים, כיום רק 72%, ירידה של 17% ב-36 שנים. השחורים, שהיו 9% מכוח ההצבעה ב-1976, היוו 13% ב-2012, וההיספנים, שהיו רק 2% מהמצביעים ב-1976, גדלו ל-10% ב-2012. כמו כן, הקבוצה של אמריקאים אסייתים, שהייתה קבוצה זניחה שאפילו לא נספרה ב-76', הפכה לקבוצה של כ-3% מהאוכלוסיה ב-2012. ההיספנים, השחורים והאסייתים מצביעים באחוזים מאוד גבוהים למפלגה הדמוקרטית, וכך, שוב גדל כוחם של הדמוקרטים עם השנים, בשל השינויים הדמוגרפיים. ההגירה הגדולה במיוחד של היספנים לארה"ב בעשרות השנים האחרונות הביאה לארה"ב לא רק שינוי דמוגרפי, אלא גם שינוי תרבותי של ממש. ב-1980 רק 11 מיליון אמריקנים, 5% מהאוכלוסיה, דיברו ספרדית. היום יש כ-38.5 מיליון דוברי ספרדית, כ-13% מהאוכלוסיה, וב-2020 מספר דוברי הספרדית בארה"ב יגיע, ככל הנראה, ל-40 מיליון, 14% מהאוכלוסיה. בקליפורניה, אריזונה, ובמיוחד בטקסס ובניו מקסיקו, יש אזורים שבהם אחוז דוברי הספרדית הוא כ-80%-90%, ובמוסדות הציבוריים במדינות אלו ניתן למצוא לעיתים קרובות מאוד שילוט והסברים בספרדית. כמו כן, ספרדית היא, ברוב המכריע של המקרים, השפה השנייה הנלמדת בארה"ב אחרי אנגלית. גם המטבח הלטיני, בעיקר המקסיקני, הולך ומתרחב בארה"ב. כלומר, ביחד עם ההגירה ההולכת ונמשכת וחוקי ההגירה של אובמה שהקלו על ההגירה לארה"ב, הקבוצה ההיספנית רק תלך ותגדל. לכן, גם במפלגה הרפובליקנית מסתמן שינוי משמעותי בבחירות המקדימות לבחירת המועמד לנשיאות ב-2016. במועמדים הרפובליקנים נוכל למצוא 2 סנטורים היספנים (טד קרוז ומרקו רוביו), מועמד שחור (בן קרסון), ומועמד מוביל שנשוי להיספנית (ג'ב בוש). נחזור לכך בהמשך. עוד משהו שמעניין להסתכל עליו הוא הקבוצה של האמריקנים האסייתים. להלן טבלה המציגה את ההצבעה של האמריקאים האסייתים מ-1992 ועד היום.
כפי שניתן לראות בטבלה, ב-1992 הרפובליקנים זכו ברוב מכריע של המצביעים האסייתים, ואילו 20 שנים לאחר מכן, ב-2012, הדמוקרטים זכו ברוב מוחץ של אותה קבוצת בוחרים. את השוני ואת התנודה הגדולה לכיוון הדמוקרטים ניתן להסביר בכך שהמהגרים שהגיעו מאסיה לארה"ב בעידן המלחמה הקרה (שנות ה-40 עד ה-90) היו מאוד אנטי-קומוניסטים ומאוד קונסרבטיבים. מהגרים אלו הגיעו בעיקר מוייטנאם, צפון קוריאה וסין, מדינות הגוש המזרחי, ומן הפיליפינים, שהיו בשליטת ארה"ב בתחילת המאה ה-20. הגעתם של מהגרים צעירים וליברלים, בעיקר לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי (אם כי סין וצפון קוריאה עדיין נחשבות, באופן רשמי, מדינות קומוניסטיות), מסין, הודו וחצי האי קוריאה, שינתה לחלוטין את ההצבעה האסייתית, ומקבוצה שהיה נהוג לקרוא לה Republican Jews (כי היהודים נוטים באופן מובהק לדמוקרטים, כאמור), הפכו האמריקאים האסייתים ל"בונקר" דמוקרטי, עם 73% תמיכה באובמה ב-2012. בבחירות אמצע הכהונה זכו הרפובליקנים לרוב קטן בקרב הקבוצה (49-50), ויהיה מעניין לראות האם מדובר בשינוי נוסף שיבוא לידי ביטוי בבחירות של 2016.
להלן שתי טבלאות, הראשונה מציגה את השיוך הדתי של אזרחי ארה"ב, ב-1976, 1996 וב-2012, והשנייה מציגה את המצב המשפחתי של האזרחים (נשוי\לא נשוי) ב-1992 וב-2012.
בטבלאות הנ"ל נוכל לזהות עוד שני דברים שמשפיעים על ההצבעה ומצביעים על הליברליזציה של החברה האמריקאית - גידול משמעותי של קבוצת חסרי הדת\האתאיסטים, שכמובן נוטים לשמאל ולמפלגה הדמוקרטית - מ-2% ב-1976 ל-12% ב-2012, ושינוי במצב המשפחתי של חלק מאזרחי ארה"ב - אם ב-1992 הנשואים (גברים ונשים) היוו 66% מהמצביעים, ב-2012 כוחם ירד לכ-60% בעוד שנרשם גידול באחוז הגברים הלא-נשואים והנשים הלא-נשואות. ללא-נשואים יש, גם כן, נטייה ברורה לדמוקרטים, וזו עוד סיבה להתחזקות מפלגה זו.
להלן עוד שתי טבלאות, הראשונה מציגה את ההכנסה הממוצעת למשפחה, והשנייה רמת השכלה, לאורך השנים.
דווקא כאן השינויים משחקים לרעתה של המפלגה הדמוקרטית. כפי שנוכל לראות, ב-1976 67%, כשני שליש מהאמריקאים, היו בעלי הכנסה משפחתית ממוצעת של פחות מ-30,000, ואלו שהרוויחו מעל 50,000 דולרים לשנה היו המעמד הגבוה. כיום, רק 20% מהמשפחות בארה"ב מכניסות פחות מ-30,000 דולרים בשנה, ו-59% מהאמריקנים מכניסים יותר מ-50,000 דולרים בשנה. בסיס הכוח של המפלגה הדמוקרטית הוא בעיקר המעמדות הנמוכים והמעמד הבינוני-נמוך, ולכן, העלייה בהכנסה של המשפחות בארצות הברית משחקת לרעתם של הדמוקרטים, כמו גם הירידה הדרסטית באחוז האזרחים שלא סיימו תיכון, מ-12% ב-1976 ל-3% בלבד ב-2012. אבל, צריך לציין מנגד את התמיכה המובהקת של בעלי ההשכלה האקדמאית (בעלי תארים, מעבר לבוגרי קולג') בדמוקרטים (42-55 ב-2012), וקבוצת בעלי ההשכלה האקדמאית גדלה מ-5% ב-1976 ל-18% ב-2012. מי אמר שרק בישראל האליטות האקדמאיות תומכות בשמאל.
איך אפשר בלי? להלן טבלה המציגה את הצבעת היהודים האמריקאים לאורך השנים.
כפי שניתן לראות בטבלה, וכפי שידוע לכל, היהודים תומכים במפלגה הדמוקרטית כבר כמעט כ-100 שנים, באופן קבוע וברור. המדיניות של קרטר, שהייתה די אנטי-ישראלית (פחות אנטי-ישראלי מכפי שקרטר כיום), הובילה בבחירות של 1980 (קרטר-רייגן) למעבר של מצביעים לרפובליקנים ולמועמד העצמאי ג'ון אנדרסון, וב-1992, המדיניות האנטי-ישראלית של ג'ורג' בוש האב הובילה למעבר של מצביעים למפלגה הדמוקרטית, שאז זכתה ברוב מוחץ ויוצא דופן בקרב היהודים של 80% לעומת 11% בלבד לרפובליקנים. היחסים המתוחים עד מאוד בין נתניהו לאובמה ותחושתם של רבים שאובמה עוין את ישראל, גרמה גם כן לירידה בתמיכה בדמוקרטים ב-2012 ל-69% (מ-78% ב-2008). ייתכן מאוד שקלינטון תזכה ליותר תמיכה בקרב היהודים, בגלל אהדתה לישראל ובגלל קרבתה למיליארדר היהודי חיים סבן, התורם הראשי שלה בקמפיין הבחירות.
והטבלה האחרונה להלן, פילוח ההצבעה בבחירות לנשיאות ב-2012 לפי סוגי יישובים.
את הטור פתחתי עם אזכור של התמיכה הברורה והמובהקת במפלגה הדמוקרטית בשלוש הערים הגדולות של ארה"ב, לוס אנג'לס, ניו יורק ושיקגו. פילוח ההצבעה של בחירות 2012 מראה שגם, בדומה לישראל, בסיס הכוח של השמאל, המפלגה הדמוקרטית, הוא בערים הגדולות, המטרופולינים, ובערים הבינוניות. בפרברים יש איזון בין שתי המפלגות, ואילו בעיירות ובאזורים הכפריים, הרפובליקנים מובילים ברוב ברור.
אסיים במבט לעבר הבחירות של 2016. במפלגה הדמוקרטית, קלינטון אמורה לזכות בפריימריז בקלות, אולם יש לה בעיה. המחנה השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, הפרוגרסיבי עד לכדי כמעט סוציאל-דמוקרטי (סוציאליזם היא מילת גנאי בארה"ב, לפחות הייתה כך), הולך וגדל. תנועת המחאה של 2011, Occupy Wall Street, באה לידי ביטוי בפוליטיקה. ברני סנדרס, סנטור עצמאי המזוהה עם הדמוקרטים ממדינת ורמונט, הוא המתחרה העיקרי של קלינטון בפריימריז. הוא לא צפוי לאיים על ניצחונה, אבל הצלחה שלו - אם יגרוף ניצחונות בכמה מדינות וישיג מעל 20% בתוצאות הסופיות - תצביע על כך שהכיוון של המפלגה הדמוקרטית הוא שמאלה. האגף השמאלי-פרוגרסיבי, בהובלתם של ברני סנדרס, הסנטורית הפופולרית אליזבת וורן (שדחתה הצעה לרוץ בפריימריז), מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בקונגרס ולשעבר יו"ר הקונגרס ננסי פלוסי ומושל מרילנד לשעבר, מרטין אומאלי, שגם הוא מתמודד בפריימריז הדמוקרטיים - הולך וגדל בתוך המפלגה ולא ניתן יהיה להתעלם מכוחו. סביר להניח שקלינטון, המזוהה, יחד עם משפחתה, באגף הקונסרבטיבי של המפלגה הדמוקרטית, תיאלץ לבחור מועמד לסגן נשיא מן האגף הפרוגרסיבי. במפלגה הרפובליקנית יש מירוץ מרובה מועמדים, שיהיה, כנראה, ארוך ומייגע. המועמדים המובילים הם ג'ב בוש ומרקו רוביו, אבל תתכן הפתעה. בינתיים, כבר די ברור איך יתנהלו הבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב - במפלגה הדמוקרטית, תהיה זו ככל הנראה קלינטון המועמדת, שתנסה להביא לידי ביטוי את היתרון הדמוגרפי ולהגדיל את התמיכה ואחוזי ההצבעה בקרב המיעוטים מחד, ולמנוע פזילה יותר מדי חדה שמאלה שתרחיק מצביעי מרכז פוטנציאליים; במפלגה הרפובליקנית, יהיה המועמד אשר יהיה, ינסו להתקרב יותר למרכז ולהשיג תמיכה בקרב המיעוטים, תוך כדי הליכה על חבל דק ושמירה על התמיכה של תנועת מסיבת התה הימנית, שהולכת וצוברת כוח בתוך המפלגה. אמשיך לעקוב.
נתחיל קצת מסטטיסטיקה של ההצבעות בערים הגדולות. בישראל תל אביב היא עיר שזוכה לשמות וכינויים (בין השאר "בועה") בשל היותה עיר שהמצביעים בה הרבה יותר שמאלנים מכלל האוכלוסיה. מעניין מאוד לראות את אחת מהערים הגדולות בעולם, ניו יורק, ואת דפוסי ההצבעה בעיר הזו. מאז 1924, לא ניצח בעיר מועמד רפובליקני בבחירות לנשיאות, ועדיין, תוצאות ההצבעה בעיר בבחירות לנשיאות ב-2012 היו יוצאות דופן. ברק אובמה והמפלגה הדמוקרטית זכו בתפוח הגדול לתמיכה של 81.19% מהמצביעים, מספר בלתי נתפס לעיר של 2.5 מיליון מצביעים (בניו יורק כ-8 מיליון תושבים אך אחוז ההצבעה בארה"ב הינו נמוך יחסית) בעוד רומני הרפובליקני זכה לתמיכה כמעט מגוחכת למועמד לנשיאות בעיר כזו גדולה, פחות מ-18% מהקולות. גם בלוס אנג'לס ובשיקגו זכה אובמה לרוב מוחץ אך קטן יותר, של 70%. אחזור לפילוח ההצבעה בערים הגדולות בארה"ב לאחר מכן.
כשניגשים לפילוח הראשוני של ההצבעה בבחירות לנשיאות ארה"ב לאורך השנים, צריכים לחלק את המצביעים לפי שלוש אידיאולוגיות - ליברלים, מתונים/מרכז (Moderates) וקונסרבטיבים.
להלן טבלה המראה את הפילוח של אזרחי ארה"ב לפי אידיאולוגיה במשך השנים. המספרים מייצגים אחוזים.
כפי שנוכל לראות בטבלה, הקבוצה של האנשים המגדירים עצמם כליברלים הולכת וגדלה. אם בבחירות לנשיאות של 1976 (פורד נגד קרטר), רק 14% מהמצביעים הגדירו עצמם כליברלים, 50% מרכז ו-35% קונסרבטיבים, בבחירות לנשיאות האחרונות, של 2012 (אובמה-רומני), 25% מהמצביעים, 1 מכל 4, הגדירו עצמם כליברלים, המצביעים המגדירים עצמם מרכז - עדיין הקבוצה הגדולה ביותר אך רק 40%, והקבוצה השמרנית, של האנשים המגדירים את עצמם כקונסרבטיבים, נותרה בערך באותו סדר גודל (36% ב-1976, 35% ב-2012). הליברלים מצביעים כמעט באופן מוחלט למפלגה הדמוקרטית (86% ב-2012), בעוד מצביעי המרכז נוטים לדמוקרטים בכ-10%-15% (41%-56% לדמוקרטים ב-2012). ככל שהקבוצה הליברלית הולכת וגדלה על חשבון המרכז, כך גדלה התמיכה במפלגה הדמוקרטית, כי בעוד בקבוצת המרכז הרפובליקנים זוכים לכ-40% תמיכה לפחות בכל מערכת בחירות, בקרב הליברלים הרפובליקנים מגרדים כ-10% תמיכה. כלומר, הליברליזציה של חלק נכבד מהאמריקאים (שנובעת ככל הנראה מן המודרניזציה ומן הפתיחות שהולכת וגדלה כלפי להט"ב, זרים ועוד), מחזקת באופן חד-משמעי את המפלגה הדמוקרטית.
עוד דבר שמאוד משפיע על הפוליטיקה האמריקאית הוא השינוי הדמוגרפי-אתני. להלן טבלה המציגה את הפילוח של אזרחי ארה"ב לפי גזעים (Races) במשך השנים.
כפי שנוכל לראות, חלקם של הלבנים באוכלוסיה הולך וקטן בצורה משמעותית עם השנים. ב-1976 89% מהאמריקאים היו לבנים, כיום רק 72%, ירידה של 17% ב-36 שנים. השחורים, שהיו 9% מכוח ההצבעה ב-1976, היוו 13% ב-2012, וההיספנים, שהיו רק 2% מהמצביעים ב-1976, גדלו ל-10% ב-2012. כמו כן, הקבוצה של אמריקאים אסייתים, שהייתה קבוצה זניחה שאפילו לא נספרה ב-76', הפכה לקבוצה של כ-3% מהאוכלוסיה ב-2012. ההיספנים, השחורים והאסייתים מצביעים באחוזים מאוד גבוהים למפלגה הדמוקרטית, וכך, שוב גדל כוחם של הדמוקרטים עם השנים, בשל השינויים הדמוגרפיים. ההגירה הגדולה במיוחד של היספנים לארה"ב בעשרות השנים האחרונות הביאה לארה"ב לא רק שינוי דמוגרפי, אלא גם שינוי תרבותי של ממש. ב-1980 רק 11 מיליון אמריקנים, 5% מהאוכלוסיה, דיברו ספרדית. היום יש כ-38.5 מיליון דוברי ספרדית, כ-13% מהאוכלוסיה, וב-2020 מספר דוברי הספרדית בארה"ב יגיע, ככל הנראה, ל-40 מיליון, 14% מהאוכלוסיה. בקליפורניה, אריזונה, ובמיוחד בטקסס ובניו מקסיקו, יש אזורים שבהם אחוז דוברי הספרדית הוא כ-80%-90%, ובמוסדות הציבוריים במדינות אלו ניתן למצוא לעיתים קרובות מאוד שילוט והסברים בספרדית. כמו כן, ספרדית היא, ברוב המכריע של המקרים, השפה השנייה הנלמדת בארה"ב אחרי אנגלית. גם המטבח הלטיני, בעיקר המקסיקני, הולך ומתרחב בארה"ב. כלומר, ביחד עם ההגירה ההולכת ונמשכת וחוקי ההגירה של אובמה שהקלו על ההגירה לארה"ב, הקבוצה ההיספנית רק תלך ותגדל. לכן, גם במפלגה הרפובליקנית מסתמן שינוי משמעותי בבחירות המקדימות לבחירת המועמד לנשיאות ב-2016. במועמדים הרפובליקנים נוכל למצוא 2 סנטורים היספנים (טד קרוז ומרקו רוביו), מועמד שחור (בן קרסון), ומועמד מוביל שנשוי להיספנית (ג'ב בוש). נחזור לכך בהמשך. עוד משהו שמעניין להסתכל עליו הוא הקבוצה של האמריקנים האסייתים. להלן טבלה המציגה את ההצבעה של האמריקאים האסייתים מ-1992 ועד היום.
להלן שתי טבלאות, הראשונה מציגה את השיוך הדתי של אזרחי ארה"ב, ב-1976, 1996 וב-2012, והשנייה מציגה את המצב המשפחתי של האזרחים (נשוי\לא נשוי) ב-1992 וב-2012.
להלן עוד שתי טבלאות, הראשונה מציגה את ההכנסה הממוצעת למשפחה, והשנייה רמת השכלה, לאורך השנים.
דווקא כאן השינויים משחקים לרעתה של המפלגה הדמוקרטית. כפי שנוכל לראות, ב-1976 67%, כשני שליש מהאמריקאים, היו בעלי הכנסה משפחתית ממוצעת של פחות מ-30,000, ואלו שהרוויחו מעל 50,000 דולרים לשנה היו המעמד הגבוה. כיום, רק 20% מהמשפחות בארה"ב מכניסות פחות מ-30,000 דולרים בשנה, ו-59% מהאמריקנים מכניסים יותר מ-50,000 דולרים בשנה. בסיס הכוח של המפלגה הדמוקרטית הוא בעיקר המעמדות הנמוכים והמעמד הבינוני-נמוך, ולכן, העלייה בהכנסה של המשפחות בארצות הברית משחקת לרעתם של הדמוקרטים, כמו גם הירידה הדרסטית באחוז האזרחים שלא סיימו תיכון, מ-12% ב-1976 ל-3% בלבד ב-2012. אבל, צריך לציין מנגד את התמיכה המובהקת של בעלי ההשכלה האקדמאית (בעלי תארים, מעבר לבוגרי קולג') בדמוקרטים (42-55 ב-2012), וקבוצת בעלי ההשכלה האקדמאית גדלה מ-5% ב-1976 ל-18% ב-2012. מי אמר שרק בישראל האליטות האקדמאיות תומכות בשמאל.
איך אפשר בלי? להלן טבלה המציגה את הצבעת היהודים האמריקאים לאורך השנים.
כפי שניתן לראות בטבלה, וכפי שידוע לכל, היהודים תומכים במפלגה הדמוקרטית כבר כמעט כ-100 שנים, באופן קבוע וברור. המדיניות של קרטר, שהייתה די אנטי-ישראלית (פחות אנטי-ישראלי מכפי שקרטר כיום), הובילה בבחירות של 1980 (קרטר-רייגן) למעבר של מצביעים לרפובליקנים ולמועמד העצמאי ג'ון אנדרסון, וב-1992, המדיניות האנטי-ישראלית של ג'ורג' בוש האב הובילה למעבר של מצביעים למפלגה הדמוקרטית, שאז זכתה ברוב מוחץ ויוצא דופן בקרב היהודים של 80% לעומת 11% בלבד לרפובליקנים. היחסים המתוחים עד מאוד בין נתניהו לאובמה ותחושתם של רבים שאובמה עוין את ישראל, גרמה גם כן לירידה בתמיכה בדמוקרטים ב-2012 ל-69% (מ-78% ב-2008). ייתכן מאוד שקלינטון תזכה ליותר תמיכה בקרב היהודים, בגלל אהדתה לישראל ובגלל קרבתה למיליארדר היהודי חיים סבן, התורם הראשי שלה בקמפיין הבחירות.
והטבלה האחרונה להלן, פילוח ההצבעה בבחירות לנשיאות ב-2012 לפי סוגי יישובים.
את הטור פתחתי עם אזכור של התמיכה הברורה והמובהקת במפלגה הדמוקרטית בשלוש הערים הגדולות של ארה"ב, לוס אנג'לס, ניו יורק ושיקגו. פילוח ההצבעה של בחירות 2012 מראה שגם, בדומה לישראל, בסיס הכוח של השמאל, המפלגה הדמוקרטית, הוא בערים הגדולות, המטרופולינים, ובערים הבינוניות. בפרברים יש איזון בין שתי המפלגות, ואילו בעיירות ובאזורים הכפריים, הרפובליקנים מובילים ברוב ברור.
אסיים במבט לעבר הבחירות של 2016. במפלגה הדמוקרטית, קלינטון אמורה לזכות בפריימריז בקלות, אולם יש לה בעיה. המחנה השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, הפרוגרסיבי עד לכדי כמעט סוציאל-דמוקרטי (סוציאליזם היא מילת גנאי בארה"ב, לפחות הייתה כך), הולך וגדל. תנועת המחאה של 2011, Occupy Wall Street, באה לידי ביטוי בפוליטיקה. ברני סנדרס, סנטור עצמאי המזוהה עם הדמוקרטים ממדינת ורמונט, הוא המתחרה העיקרי של קלינטון בפריימריז. הוא לא צפוי לאיים על ניצחונה, אבל הצלחה שלו - אם יגרוף ניצחונות בכמה מדינות וישיג מעל 20% בתוצאות הסופיות - תצביע על כך שהכיוון של המפלגה הדמוקרטית הוא שמאלה. האגף השמאלי-פרוגרסיבי, בהובלתם של ברני סנדרס, הסנטורית הפופולרית אליזבת וורן (שדחתה הצעה לרוץ בפריימריז), מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בקונגרס ולשעבר יו"ר הקונגרס ננסי פלוסי ומושל מרילנד לשעבר, מרטין אומאלי, שגם הוא מתמודד בפריימריז הדמוקרטיים - הולך וגדל בתוך המפלגה ולא ניתן יהיה להתעלם מכוחו. סביר להניח שקלינטון, המזוהה, יחד עם משפחתה, באגף הקונסרבטיבי של המפלגה הדמוקרטית, תיאלץ לבחור מועמד לסגן נשיא מן האגף הפרוגרסיבי. במפלגה הרפובליקנית יש מירוץ מרובה מועמדים, שיהיה, כנראה, ארוך ומייגע. המועמדים המובילים הם ג'ב בוש ומרקו רוביו, אבל תתכן הפתעה. בינתיים, כבר די ברור איך יתנהלו הבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב - במפלגה הדמוקרטית, תהיה זו ככל הנראה קלינטון המועמדת, שתנסה להביא לידי ביטוי את היתרון הדמוגרפי ולהגדיל את התמיכה ואחוזי ההצבעה בקרב המיעוטים מחד, ולמנוע פזילה יותר מדי חדה שמאלה שתרחיק מצביעי מרכז פוטנציאליים; במפלגה הרפובליקנית, יהיה המועמד אשר יהיה, ינסו להתקרב יותר למרכז ולהשיג תמיכה בקרב המיעוטים, תוך כדי הליכה על חבל דק ושמירה על התמיכה של תנועת מסיבת התה הימנית, שהולכת וצוברת כוח בתוך המפלגה. אמשיך לעקוב.
